ארז גרשטיין

ארז גרשטיין נולד ב1960.3.13 בבית חולים בעפולה, הוא גדל ולמד בקיבוץ רשפים שנמצא בעמק בית שאן.          היו לו עוד שני אחים חוץ ממנו- נעם ועפרה והוא היה הגדול מביניהם.                                                    כשלמד ביסודי הוא התחנך בבית ספר בקיבוץ שלו ובתיכון עבר לבית ספר "גלבוע" שנמצא בקיבוץ בית אלפא. ארז היה ילד סקרן, הוא התעניין בדברים שלא הרבה ילדים התעניינו בהם, רצה תמיד ללמוד עוד ולגלות עוד.  ארז אהב, העריץ והיה מטורף על הטבע ועל ארץ ישראל.                                                                                        כבר מגיל מאוד קטן הוא אהב לטייל ולחוות את הארץ לאורכה ולרוחבה עם הרגליים שלו, הוא היה יושב על הארץ, על האדמה ומחפש חרקים מיוחדים, דברים שאי אפשר לראות מרחוק אלא ממבט קרוב לאדמה.                     הוא היה מנסה להבין איך כל דבר פועל ועובד בעולם החי והצומח.                                                                     באחד הימים כשהיה ביסודי, הייתה מישהי שהוא אהב. בשביל להראות לה את אהבתו, הוא הלך ותפס סלמנדרה והביא לה את הסלמנדרה- הוא הראה לאנשים את אהבתו אליהם דרך הדבר שהוא הכי אהב- הטבע.                הוא אהב ארכיאולוגיה, גיאולוגיה והיסטוריה וקרא אין ספור ספרים על הנושאים הללו.                                         הוא ייחל לעצמו להכיר כל מקום בארץ ולטייל בכל מקום בארץ ישראל.                                                         בשנת 1979 כשהיה בן 19 התגייס לצה"ל אחרי ששירת חצי שנה בשנת שירות בקיבוץ הראל.                             הוא התגייס לשייטת 13 ואחרי שנה עבר לשרת בחטיבת גולני.                                                                      ארז עבר הכשרה כלוחם, כמפקד כיתה וסיים בהצטיינות קורס קציני חי"ר.                                                      בתור קצין הוא תמיד היה מסתובב עם הנשק עליו, ללא רצועה, פשוט החזיק אותו- הוא האמין שחייל טוב זה חייל שמוכן תמיד, ולכן הוא לא יכול לתת לנשק להיות תלוי על הגב שלו עם הרצועה. והוא חייב להחזיק
את הנשק.                                                                                                                                             לכל מקום שאליו ארז היה מגיע יחד עם החיילים שלו הוא היה מרגיש שהוא חייב להסביר להם מהם האזורים והיישובים שקיימים באותו אזור. הוא העדיף ללמד את החיילים שלו על אזור מסוים בארץ מאשר לעשות איתם אימון צבאי, "החינוך זה האימונים," ארז היה אומר.                                                                                      אהבת הארץ וידיעתה היו מבין הדברים החשובים ביותר שארז רצה להעביר וללמד את החיילים שלו. הוא היה אדם בעל חשיבה שונה, מיוחדת, אחרת.                                                                                                             ארז אסר על החיילים שלו להשתטח על קברים של חברים שלהם שנפלו, "ככה לא מכבדים את המת" הוא היה אומר, צריך לזכור אותו בעמידה. הוא נחשב לסמל ומודל בעבור החיילים שלו.                                                  בשנת 1995 התחתן עם הרטל ובנה את ביתו במושב שבה גרה הרטל, מושב יגור, ונולד להם בן אחד משותף. בשנת 1998 הועלה לדרגת תת אלוף ומונה למפקד יחידת הקישור ללבנון.                                                             בתקופת רצועת הביטחון כשארז היה בחיים צה"ל היה בלבנון ואחרי שנפל יצאנו לאט לאט מלבנון, כי כבר לא היה בן אדם שיפקד ויוביל ברצועת הביטחון.                                                                                              ב28 בפברואר 1999 נפל ארז בפעילות מבצעית בלבנון. הוא ביקר בכפר לבנוני לניחום אבלים, אחרי שלוחם צד"ל (צבא דרום לבנון) נהרג.                                                                                                                         בצהריים, כשהשיירה היתה בדרכה חזרה לארץ, עלה הרכב של ארז על מטען-צד.                                            איתו נהרגו נהגו רס"ב עמאד אבו ריש, קשרו סמ"ר עמר אל-קבץ וכתב הרדיו אילן רועה.                                 ארז היה בן אדם מיוחד, לא סתם עוד חייל שרצה והצליח להתקדם בדרגות, הוא היה שאפתן.                    בשביל להגיע גבוה אתה צריך להוכיח את עצמך, לעשות את הכי טוב שלך- כזה הוא היה.                                   הוא לא היה סתם אחד שאוהב את הארץ, הוא באמת העריץ את הטבע, את הצומח, את החי, את הדברים הקטנים והגדולים בו זמנית, הכל היה כל כך יפה מהעיניים שלו.                                                                                  ארז שאף רחוק, שאף להיות הכי טוב בשבילו ובשביל האנשים שסביבו.                                                             הוא רצה לגרום לאחרים להיות הכי טובים בהכל, הוא דחף אותם עד קצה גבול היכולת שלהם והקשה עליהם כדי שהם יתאמצו ויוציאו מעצמם דברים שהם לא ידעו שיש בהם.                                                                         הוא דרש מהחיילים שלו את ההישגים הכי טובים שלהם.                                                                         הוא היה מפקד, מחנך וחבר עבור כל אחד מהחיילים שלו, הוא דאג להם כמו אבא.                                          ארז היה בן אדם שקול עם ראש על הכתפיים, מקצועי ולא ותרן.                                                                 
לאחר מותו חודש המסלול בנחל יצפור שבגלבוע, והוצבה אבן למענו, וכיום כל אחד שהולך לטייל בנחל יצפור רואה את האבן שלו, קורא אותה ולומד עליו