את הר תבור אתם יכולים לראות מהמרחקים- אם תסתכלו מסביבכם ותראו הר בצורת קרמבו, אין לידו שום הר צמוד . ובראשו יש מבנה(כנסיה) - תדעו שזהו הר תבור 

 

בהר תבור שני מוקדי עניין שונים: אתרי טבע ונוף ואתרי דת.

בהר סומנו כמה שבילי הליכה עם תצפיות נוף יפות, ושביל ישראל חולף בתחומו. שביל 'סובב פסגה' -מקיף את פסגת ההר; שביל ירוק (ותלול) יוצא ממערב הכפר שיבלי ובדרך היערנים מטפס מזרחה ומתחבר לשביל הפסגה; שביל כחול מתחיל סמוך לצומת גזית ועולה עם קו החשמל במדרון המזרחי ומתחבר גם הוא לסובב פסגה; שביל אדום מתחיל במזרח הכפר אום אל גנם ועולה עד לפינה הדרום מזרחית בפסגת ההר; שביל ישראל מתחיל עם השביל הכחול מתחבר לשחור ויורד עם הירוק.

 

בשל גובהו מזמן ההר תצפיות מרהיבות. במסלול סובב פסגה קיימות תצפיות נוף נהדרות. בנוסף יש בשטח ההר, בעיקר בחלקו העליון, כמה מערות, חלקן טבעיות, אשר שימשו מחצבות שמהן חצבו אבנים לבניית החומה. בחלק הצפוני, מתחת לכנסייה היוונית יש מערה שפִּתחה בנוי אבנים מסותתות והיא פתוחה לביקורים.

 

הַר תָּבוֹר הוא הר בגליל התחתון, מדרום לרכס הרי נצרת ומצפון לעמק יזרעאל. פסגתו היא בגובה 562 מטר מעל פני הים, וכ-400 מטרים מעל סביבתו. הפסגה בולטת ונראית למרחוק ברחבי הגליל ואף מרמת הגולן. במבט מכפר תבור, ממזרח למערב, הפסגה נראית מחודדת. במבט מדרום לצפון, מכיוון עפולה, הפסגה נראית מעוגלת ומתונה.

 

על מדרונות ההר שוכנים שלושה יישובים, דבורייה (בתחתית המדרון המערבי), שבלי (בתחתית המדרון המזרחי) ואום אל-גנם (בקצה הדרום מזרחי).

 

שמותיו-

השם "תבור" מקורו בתנ"ך, בתהילים פ"ט, י"ג: ”צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ”, וממנו נגזר השם היווני של ההר, אִיתַבּוּרְיוֹן, הנזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו. בשם זה נעשה שימוש בעת החדשה, כאשר ניתן כשם מין לצמחים שהוגדרו לראשונה באזור הר תבור, כגון אלון התבור ,דורבנית התבור .

 

השם "תבור" ניתן למקומות נוספים בארץ ישראל, כגון אֵלון תבור הנזכר בנחלת שבט אפרים (שמואל א', י', ג'). במאה ה-19 כינו תושבי צפת את הר מירון המתנשא מול העיר בשם "הר תבור"

 

שמו הערבי של ההר הוא ג'בל א-טור (جبل الطور). השם מסמל את חשיבותו של ההר במסורת הערבית, ובשם זה מכונים גם הר הזיתים בירושלים, הר גריזים בשכם, והר סיני בחצי האי סיני. השם דומה למונח הארמי "טורא" שמשמעותו הר

 

הגאולוגיה של הר תבור- 

הר תבור הוא הורסט – גוש שהורם מעל סביבתו עקב פעילות טקטונית.

 התזוזות של הבקע הסורי-אפריקני גרמו להעתקים רבים בהרי הגליל, בהם אלה ליד הרי נצרת – הרי טורען, וליד נחל תבור. התוצאה היא הופעתם של אזורים מורמים, המכונים הוֹרְסְט. ההנחה היא שהר תבור נוצר כתוצאה מפעילות גאולוגית זו.

 

ממערב ומצפון-מערב להר תבור מצוי אזור הכולל סלעי גיר, דולומיט וקירטון מתקופת הקנומן-טורון. מבנה השכבות איפשר יצירת מערות טבעיות בהר. הסלע המקומי שימש לבניית מבנים על ההר. מקורות המים באזור מעטים. אזור הגליל התחתון סבל מחוסר מי תהום. על הר תבור ישנם בורות אגירה למים, שלתוכם נאספים מי גשמים באמצעות מערכת ניקוז על גגות המבנים שעל ההר.

 

מצפון, ובייחוד בשיפולים המזרחיים של הגליל התחתון. נחשפים סלעי בזלת, וכך הצד הצפוני והמזרחי של ההר הוא רמה בזלתית.

 

המורפולוגיה של ההר הגנה עליו מפני התיישבות האדם, ולכן הצמחייה נשארה ללא שינוי ניכר עד תחילת המאה ה-20.

 

לאור המבנה הגאולוגי המשוער, בוצעו לרגלי ההר קידוחי ניסיון בתקווה למצוא נפט

 

צמחיה- 

הר תבור היה מכוסה כולו בצמחייה עד ימי השלטון העות'מאני. בימי מלחמת העולם הראשונה נכרתו עצים רבים לצורך הסקת קטרי רכבת העמק. במסגרת מאמצי הקרן הקיימת לישראל נשתלו על ההר יערות המנסים לשחזר את הצמחייה המקורית. ההר מכוסה בעצי אורן ובעצי חרוב.

 

צמחיית הר תבור היא מהעשירות בארץ. בהר ניתן להבחין בשש חברות יסוד, המשולבות זו בזו:

 

חורש ים תיכוני הכולל את חברת אלון מצוי – אלה ארץ ישראלית ואת חברת אלון התבור – לבנה רפואי.

בתה טיפוסית, הכוללת סירה קוצנית, אזוב מצוי ועוד.

בתת-הספר ובה צלף קוצני, צחנן מבאיש ושעורת התבור, שעורת בר ששמה המדעי קרוי על שם ההר - Hordeum ithaburensis‏.

חורש-הספר, הכולל אלה אטלנטית ושקד קטן-עלים.

צמחי מעזבות.

במדרון הדרומי מופיעים גם שיחי שיזף מצוי במקום היער הטבעי שנפגע ממרעה ומגדיעת עצים לצורכי ייצור פחמים. בחורף ניתן לצפות בפרחים הבאים: סתוונית היורה, כרכום, דודאים, רקפת, נורית אסיה, צבעוני ההרים, דבורנית הקטיפה, עירית גדולה, כלנית. גודל הצמחייה מושפע מכמות הגשמים הגדולה, 600–700 מ"מ בשנה בממוצע. על התבור אין מעיינות, אך ההר עשיר בלילות טל המיטיבים עם הצמחייה בקיץ.

 

ההר עשיר גם בבעלי חיים, כמו חזירי בר, צבועים, תנים ושועלים. עולי רגל דיווחו על דובים ופנתרים, אך אלה נכחדו במאה ה-19. ניתן למצוא בהר את העופות הבאים: תנשמת, עורבני ושחרור.

 

ההסיטוריה של הר תבור-

בסמוך להר היה צומת דרכים חשוב: למרגלותיו עברה דרך הים שקישרה את עמק יזרעאל עם דמשק בצפון, ואליה התחברו דרכים מכיוונים שונים. ממזרח: מבקעת הירדן דרך נחל תבור, מעמק בית שאן דרך עמק חרוד וגבעת המורה, ממערב: מחוף הים בסביבות עכו דרך מערב עמק יזרעאל, ומצפון: מכיוון הגליל.

 

מקומו על צומת הדרכים ומבנהו הבולט מעל סביבתו הקנו לתבור ערך אסטרטגי, ומלחמות נערכו בסביבותיו בתקופות שונות בהיסטוריה.

 

תקופת המקרא והשופטים-

 

נחלות שבטי ישראל

בסמוך להר תבור נפגשו גבולות נחלותיהם של שלושה שבטים: ממערב – שבט זבולון, ממזרח – שבט יששכר ומצפון – שבט נפתלי (ספר יהושע, פרק י"ט). בתיאור נחלות השבטים מצוינים גם מספר יישובים שנקראו על שם ההר: כִּסְלוֹת תָּבוֹר בנחלת שבט זבולון (מזוהה כיום עם הכפר אכסאל בבקעת כסולות שממערב להר), ואַזְנוֹת תָּבוֹר בנחלת נפתלי (כנראה בתל גוֹבֵל, בסמוך לקיבוץ בית קשת מצפון להר). תבור נזכרת כאחת מערי הלויים בנחלת שבט זבולון בספר דברי הימים א' (ו', ס"ב), אך אינה נזכרת ברשימת הערים הללו בספר יהושע (פרק כ"א).

 

בתקופת השופטים שימש התבור נקודת התכנסות ללוחמים משבטי ישראל, בצאתם למלחמה על הקישון נגד יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא (שופטים, ד'). על פי הכתוב, הורתה דבורה הנביאה לברק בן אבינועם, בן שבט נפתלי, לכנס לוחמים מישראל בהר תבור, ואף עלתה עמם אל ההר. ממרומי ההר הסתערו לוחמי ישראל בהנהגת ברק ודבורה על הכנענים הערוכים בעמק, והביסו אותם במלחמה בנחל קישון.

 

באירוע נוסף בתקופה זו הרגו המדיינים אנשים מישראל בתבור. אירוע זה אינו מתואר בפירוט, אך נזכר ברמז בדברי גדעון בן יואש לזבח וצלמונע, מלכי מדין (שופטים, ח', י"א–י"ט).

 

ימי בית שני

בימי בית שני היה הר התבור אחת הפסגות שבהן נהגו להדליק משואות ולהודיע ליישובי הסביבה על קידוש החודש, כפי שנכתב בתוספתא: ”בראשונה היו משיאין משואות בראשי ההרים הגבוהים: בהר המשחה, בסרטבא, ובצרופנה, בתבור, בחורן, בבית דלתיה” (תוספתא, ראש השנה, א, טו).

 

אלכסנדר השני מבית חשמונאי, שהנהיג מרד בראש צבא של שלושים אלף איש מיהודה נגד אולוס גביניוס, המושל הרומאי של סוריה, הובס בקרב ליד הר תבור. כעשרת אלפים לוחמים יהודיים נהרגו בקרב, ואלכסנדר עצמו נשבה והוצא להורג.

 

בימי המרד הגדול, בשנת 66, היה הר תבור אחת מתשע-עשרה הערים שביצרו המורדים בגליל, בפיקודו של יוסף בן מתתיהו. על פי הכתוב במלחמות היהודים, שלח אספסיאנוס צבא של שש מאות רוכבים בפיקוד פלצידוס נגד המורדים. פלצידוס הבין כי אינו יכול לעלות על ההר התלול עם חילו, ולכן קרא למתבצרים לרדת אליו בשלום. היהודים ירדו מההר כביכול על מנת לנהל עמו משא ומתן, אך למעשה התכוונו לתקוף אותו. כוחות הרומאים נמלטו, אך בהיותם בעמק הרחק מההר, פנו לאחור ותקפו את היהודים, הרגו רבים מהם וחסמו בפני הנותרים את הדרך חזרה להר. רבים מהיהודים עזבו את הר תבור ועברו לירושלים. יתר הנצורים במצודה על ההר נכנעו כעבור זמן מה משנגמרו המים שברשותם, והסגירו את ההר לידי פלצידוס.

 

לאחר חורבן בית שני חודש היישוב היהודי בהר תבור. יש המשערים כי ישבו בו אנשי משמר הפִּיצֵץ, אחת מכ"ד משמרות כהנים ששירתו לסירוגין בבית המקדש, והתפזרו לאחר חורבן הבית לעשרים וארבע ערים בגליל. נמצאה כתובת בה רשומים המשמרות ושמות הערים שעברו אליהן. הכתובת אינה מלאה, וליד שמו של משמר הפיצץ חסר שם העיר. לפי סדר הערים המופיע בכתובת, משערים כי הייתה זו נצרת או הר תבור.

 

התקופה הביזנטית וימי הביניים

בשל חשיבותו של הר תבור במסורת הנוצרית, הוא הפך למוקד עלייה לרגל החל מהמאה הרביעית. על פי תיאורי נוסעים, היו עליו במאה השישית שלוש כנסיות, ובמאה השמינית ארבע כנסיות ומנזר. בתקופה הערבית, בשנת 947, התחולל לרגלי התבור קרב בין פלגים יריבים שהתחרו על השליטה בארץ ישראל מטעם ח'ליפות בית עבאס.

 

בתקופה הצלבנית החליף הר תבור ידיים פעמים אחדות בין נוצרים למוסלמים. בשנת 1099 ביצרו הצלבנים את סביבת הכנסייה והמנזר שבראש ההר, להגנה על עולי הרגל מפני תקיפות המוסלמים. ב-1212 נכבש ההר בידי הסולטאן האיובי אל-מלכ אל-עאדל, שהקים עליו מבצר גדול יותר. ב-1229 הוא נכבש שוב בידי הנוצרים, וב-1263 כבש השליט הממלוכי ביברס את המבצר והחריב את המבנים שעל ההר

 

העת החדשה

 

מפה של הר תבור וסביבתו מתוך ספרו של הנרי מונדרל על מסעו בארץ ישראל ב-1697

 

ב-1799, בעת מסע נפוליאון בארץ ישראל, נערך בעמק מדרום לגבעת המורה קרב שבו גבר כוח צרפתי של 4,000–5,000 חיילים בפיקוד נפוליאון והגנרל קלבר על כוח עות'מאני של 20,000–25,000 חיילים. אף שלא התרחשה בקרב שום לחימה ליד הר תבור עצמו, מטעמים תעמולתיים בחר נפוליאון לכנות את הקרב בשם "קרב תבור" על שם ההר המפורסם שמצפון-מזרח לגבעת המורה.

 

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ישב בהר תבור ובסביבתו השבט הבדואי עַרַבּ אֶ-צֻבֵּיח. חלק מבני השבט הועסקו על ידי תושבי היישובים היהודיים השכנים, כפר תבור ואילניה, אך הסתכסכו עמם בשל גנבות.

 

בשנת 1938, במהלך המרד הערבי הגדול, פעלה באזור ההר יחידת פלגות הלילה המיוחדות בפיקודו של אורד צ'ארלס וינגייט. בלילה שבין 10 ל-11 ביולי 1938 פשטו לוחמי היחידה על הכפר דבורייה, אך לא עלו על ההר עצמו. ב-4 באוקטובר, בעקבות הטבח שביצעו מורדים ערביים ביהודי טבריה, פשטה היחידה שנית על דבורייה. לוחמי היחידה רדפו אחר חשודים במעלה ההר, וניהלו עמם קרב יריות קצר.

במלחמת העצמאות השתתפו יחידות מבני השבט בצבא ההצלה של קאוקג'י, ובין השאר השתתפו בקרב בית קשת. בראשית מאי 1948 כבשה חטיבת גולני את ההר. בני השבט ערב א-צביח ברחו לסוריה ולירדן, מלבד פלג אחד מהשבט, חמולת א-שִׁבְּלִי, שאנשיו שיתפו פעולה עם ההגנה ונשארו בתחומי ישראל. לאחר המלחמה הפך המאהל שלהם במורדות המזרחיים לכפר קבע, ערב אל-שבלי, כיום חלק מהיישוב שבלי - אום אל-גנם.

 

בקיץ 2019 פרצה בהר שרפה שכילתה כ-7,000 דונם של חורש. כשנה לאחר מכן פרצה בהר שרפה נוספת שבערה למעלה מיממה.